כתבה שפורסמה בעיתון "הארץ" בתאריך 27.10.2015. (לקוח מאתר הקיבוץ)
יותר מ–30 שנה עמדה המאפייה של איילת השחר בשיממונה, עד שהחליטו שניים מתושבי הקיבוץ לשפץ ולהפעיל מחדש את תנור הלבנים ההיסטורי.
כמו בימים עברו, יוכלו אנשי הקהילה להביא אל המאפייה הקיבוצית מיני לחמים וסירים לאפייה.
התנור, שבנה בונה התנורים היפואי משה רוגובסקי ושעומקו שלושה מטרים וחצי, נקבע במאפיית איילת השחר בשנות ה–40 של המאה הקודמת
אין אדם שנולד בקיבוץ איילת השחר, בין שנות ה-50 לשנות ה-80, שלא מצטיירת על פניו ארשת של געגועים וכמיהה בשעה שמזכירים את שמו של סלים, אופה הכפר במשך 30 שנה. "היתה שם נשמה גדולה כמו הכרס שלו", אומרת העורכת והמשוררת שירי ברוק, ילידת הקיבוץ. "הוא נראה כמו אופה של פעם - עם כרס, סינר ומצנפת טבחים, וללחמים ולעוגיות שלו היה טעם מיוחד. לא רק בגלל שטעם וריח תמיד מועצמים בזיכרון שלנו, אלא כי אכלנו את המאפים הטריים והלא תעשייתיים חמים ישר מהתנור. הוא הסביר פנים לגדולים ולקטנים, אבל היה לו יחס חם מיוחד לילדים, ואני זוכרת אותנו מסתדרים בשורה במאפייה, כדי לקבל את העוגיות של סלים - סלים במלעיל קראנו לו - עוגיות מלבניות פשוטות שהיו להן טעם לימוני נפלא וקצוות משוננים. הוא היה נותן לכל ילד שלוש עוגיות: עוגיית אבא, עוגיית אמא ועוגיית ילד קטנה".
טובה ברוק, אמה של שירי, היא מי שערכה וכתבה את הספר "איילת מבשלת", ספר מתכוני הקיבוץ, שראה אור השנה לרגל חגיגות המאה של הקיבוץ. בפרק המוקדש ללחם ולמאפים (תחת הכותרת הנהדרת "כשהעולם עוד הריח כמו לחם טרי") גוללה את סיפורה של מאפיית הקיבוץ, שהוקמה ב-1923 בצריף פח רעוע, סמוך לחדר האוכל הארעי של אותם ימים. בשנות ה-30 הועתק מקומה למקום משכנו הקבוע של חדר האוכל, כ-50 מטר מהמקום שבו היא שוכנת עד היום, ופרנסיה התקשו למצוא לה עובדים קבועים ("הענף מצוין בזה שכל אשר יוצרים הפלאחים בעזרת האדמה כמובן, מגיע סוף סוף אל חדר מלאכתו של האופה", נכתב ביומן הקיבוץ, "אף על פי כן קשה למצוא במשך השנים אנשים שירצו ללמוד את המקצוע החשוב הזה, ורק קרבת המטבח עם האפשרויות הרבות לקבל מנה מבריאה בלתי ליגלית, מכניסה מתנדבים מזמן לזמן לענף זה").
חיים רוטשילד, שהגיע לקיבוץ ב-1937, נמנה עם עובדיה הקבועים של המאפייה במשך יותר מעשור. רוטשילד, רופא בהכשרתו ונגן צ'לו שוויתר על מקומו בתזמורת הפילהרמונית לטובת נגן אחר שנמלט מאירופה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, כונה "האופה היחף" משום שנהג לאפות בלילות ללא נעליו לרגליו. סלים חייט, שעלה לישראל מבגדד שבעיראק והגיע לאיילת השחר ב–1950, המיר את כלי התופר שהורישו לו אבותיו בסינר אופים וזכה למקום של נצח בלבבות בני הקיבוץ.
שנתיים קודם לכן, בתום מלחמת השחרור, עברה המאפייה למקום משכנה הנוכחי בצל קורתו של מגדל מים יְפה קומה שנבנה בשנות ה-20 על ידי גדוד העבודה. באחד מקירות האבן של המגדל נקבע תנור עצום מידות מבית מלאכתו של משה רוגובסקי, בונה תנורים יפואי כמעט יחיד בדורו, שהתקין תנור דומה גם במאפיית לנדנר הירושלמית (שקמה בשנת 1894). על דלתות הברזל המפויחות של שני התנורים, זה הירושלמי שהיום אופים בו רק לחם קודש לשבת ובן דמותו הקיבוצי שבצפון, נחרת שמו של אומן התנורים המקומי. את הלוע הכביר של תנור הלבנים, שלושה מטרים וחצי עומקו ובכוחו לאצור חום עז במשך למעלה מיממה, מבעירים בעזרת נחשול להבות אש כמה שעות לפני תחילת האפייה.
"התנורים האלה, תנורי לבנים מקצועיים של הקרנת חום מהדפנות, הגיעו לארץ ישראל בשלהי המאה ה-19", אומר חוקר האוכל שמיל הולנד. "העולם נחלק על פי קווי רוחב גיאוגרפיים, לאזורים שבהם אופים לחם שטוח ואזורים שבהם נאפה לחם גבוה, ובחלוקה המסורתית נמצא אזור ארץ ישראל בתחומי הלחם השטוח. מיני לחמים שטוחים, כמו הפיתה המזרח־תיכונית או הלוואש המרכז־אסייתי, אופים בטאבון עצים או על גבי הסאג', תנורים שמצריכים מעט חומרי בעירה ומספקים מכת חום ישירה, ואילו לחמים גבוהים אופים בתנורים שנצבר בהם חום גבוה מאוד במשך פרק זמן ארוך.
"הטמפלרים היו הראשונים שהביאו תנורים כאלה לארץ בעידן הטרום־תעשייתי, ואליהם הצטרפו אופים יהודים מקצועיים שהגיעו מאירופה. המאפייה של משפחת ברמן בירושלים, למשל, שיגשגה בתחילה כשסיפקה לחם בסגנון אירופי לצליינים הרוסים הרבים שפקדו את העיר. עולים יהודים ממזרח אירופה וממערבה חיפשו גם הם לחמים מוכרים מבית, וכך נבנו עוד ועוד תנורים כאלה ברחבי הארץ: בשכונות החדשות שנבנו מחוץ לחומות ערי הקודש, ביישובים חדשים וגם בקיבוצים דוגמת גשר, איילת השחר, שפיים ומפלסים שסיפקו לעצמם את הלחם שאכלו".
תור הזהב של המאפייה השכונתית
מאז מת האופה האהוב סלים ב-1980 עמדה המאפייה של איילת השחר בשיממונה. בקירות מגדל המים נפערו סדקים אימתניים; ארובת התנור, שפעם הפיצה ריח חם ומשכר של לחם טרי, נסתמה; ומלושים ומערוכים נעלמו לבלי שוב; המאפייה של איילת השחר, כמו מאפיות שכונתיות במקומות אחרים, הייתה פעם מרכז החיים החברתיים של הקהילה שבה שכנה. כשגוועו הלהבות שהופחו בתנור הלבנים הישן נעלמו גם החיים שצמחו סביב המוסד המקומי ונותרו בעיקר געגועים לימים עברו, מגולמים בריחו ובטעמו של הלחם הטרי שאפה סלים.
פורנות, כך נקראו פעם בארץ ישראל התנורים הציבוריים שפעלו בימים שבהם לא היה עדיין לחם תעשייתי זמין לכל בחנויות ובשווקים. בעידן הטרום־מודרני, גם לאחר המפכה התעשייתית, היו עדיין תנורים ביתיים פריטים נדירים מחמת הצפיפות ששררה בערים הגדולות (ביישובים כפריים היו תנורים ביתיים נפוצים יותר) ומחירם היקר של חומרי גלם לבעירה. לחם נהגו לאפות אז פעמיים־שלוש בשבוע, ואת כיכרות הבצק הכינו בבית ושלחו למאפייה השכונתית־ציבורית שבה שילמו מעות ספורות או הותירו חלק מהמאפים לאופה בתמורה לשימוש בתנור.
התנור הישן, שמופעל עדיין בכוח להבות מבער ואוגר חום למשך שעות של אפייה, יפעל אחת לשבוע ביום שישי, וכמו בימים עברו יוכלו תושבי האזור להביא אליו מיני בצקים ותבשילים לאפייה תמורת תשלום סמלי שיאפשר את פעילות המקום. בזמן שמחכים לאישורים ביורוקרטיים אחרונים הופעל התנור הישן כבר כמה פעמים לאירועים חד־פעמיים (לחמניות לחגיגות המאה, פיצות לערב הקרנת סרטים וחלות ענק לרגל חגיגות תחילת לימודי התורה של כיתה ב). האפייה בתנור הלבנים הנהדר מרוממת גם את הפשוטים שבמאפים, ופני האופים והאוכלים הוארו בחיוכים זורחים, ממש כמו בימיו של סלים, אחרון האופים הכפריים.
"במסורת היהודית יש למאפיות ולתנורים הציבוריים חשיבות נוספת", אומר הולנד. "בימי שישי, כשגמרו לאפות את החלות לשבת, נהגו להכניס לתנור הלוהט את סירי החמין ואלה נאפו מכוח החום שנאגר בדפנות התנור עד לשבת בבוקר. המסורת הזאת הולידה חיים חברתיים תוססים שהתנהלו סביב המאפיות הקהילתיות, ובמקומות שונים ברחבי העולם גם ביטוי אומנותי - חותָמים דמויי תליונים ועליהם סמלים משפחתיים שנכרכו סביב סירי החרס הזהים כדי להבדיל ביניהם. אני זוכר את עצמי כילד בשנות ה-60 וה-70 בבני ברק, גם לאחר שהמסורת של מאפיות קהילתיות כמעט שעברה מן העולם, צועד למאפייה השכונתית כשבידי סיר לשבת אטום בנייר אלומיניום". בקיבוצים שבהם פעלו תנורים קהילתיים גדולים החליפו עוגות ומאפים ביתיים - כמעט המוצא היחיד למי שביקש לבשל במו ידיו בעידן חדר האוכל הקיבוצי - את מקומם של הסירים לשבת.
לתחושה הזאת, של אחדות קהילתית סביב מדורת התנור, מבקשים משחזרי התנור הישן של איילת השחר לשוב. לפני שלוש שנים החלו שני בני קיבוץ צעירים - נדב ישראלי, מנהל מרכז הצפרות בעמק החולה, ומוש הראל, מנחה תוכניות יזמות ומי שהשיב חיים גם לסנדלריית הקיבוץ - בשיפוץ המאפייה והתנור במו ידיהם. קפה סלים נקראת המאפייה הישנה־חדשה, על שמו של האופה המיתולוגי שחימם את בטנם ואת לבם של התושבים, וכוונת השניים היא להפעיל את התנור כמיזם חברתי־קהילתי ללא מטרות רווח.
מציג פריט: - מתוך 16
סלים מכניס ככרות לחם לאפייה בתנור
קרא עוד
קרדיטים: ארכיון הקיבוץ
סלים במאפיה ליד כוננית הלחם
קרא עוד
קרדיטים: ארכיון הקיבוץ
סלים ליד תנור האפייה, בזמן הוצאת הלחם מהתנור
קרא עוד
קרדיטים: ארכיון הקיבוץ
סלים חייט במאפיה ליד מערבל הבצק עם גיתית דיסלר, דנה ברזילי ואלי גופר
קרא עוד
קרדיטים: ארכיון הקיבוץ
סלים חייט עם ילדי גנון בפורים, כולם "סלימים" קטנים... ולאה בארי (?), כרמלה רימוני ואסתר יהוד
קרא עוד
קרדיטים: ארכיון הקיבוץ
מתכון ל"עוגיות סלים" הנודעות
קרא עוד
קרדיטים: ארכיון הקיבוץ
סלים ואשתו רגינה
קרא עוד
קרדיטים: ארכיון הקיבוץ
סלים בפורים. לידו חנה כהנא
קרא עוד
קרדיטים: ארכיון הקיבוץ
סלים עם פיה ועוד מתנדבת לפני המאפיה
קרא עוד
קרדיטים: ארכיון הקיבוץ
ללא כותרת
קרא עוד
קרדיטים: ארכיון הקיבוץ
נדב ישראלי, מיוזמי שחזור המאפייה, מציץ מחלון המאפייה המחודשת, ליד הציור של סלים על קיר המאפייה
קרא עוד
קרדיטים: ארכיון הקיבוץ
התנור בימינו (2018)
קרא עוד
קרדיטים: ארכיון הקיבוץ
ללא כותרת
קרא עוד
קרדיטים: ארכיון הקיבוץ
שיר שכתבה עליזה פירט (עורכת היומן) לכבודו של סלים (פרסמה ביומן לאחר פטירתו)
קרא עוד
שובו של התנור הקהילתי וזיכרון האופה המיתולוגי
כתבה שפורסמה בעיתון "הארץ" בתאריך 27.10.2015. (לקוח מאתר הקיבוץ)
יותר מ–30 שנה עמדה המאפייה של איילת השחר בשיממונה, עד שהחליטו שניים מתושבי הקיבוץ לשפץ ולהפעיל מחדש את תנור הלבנים ההיסטורי.
כמו בימים עברו, יוכלו אנשי הקהילה להביא אל המאפייה הקיבוצית מיני לחמים וסירים לאפייה.
התנור, שבנה בונה התנורים היפואי משה רוגובסקי ושעומקו שלושה מטרים וחצי, נקבע במאפיית איילת השחר בשנות ה–40 של המאה הקודמת
אין אדם שנולד בקיבוץ איילת השחר, בין שנות ה-50 לשנות ה-80, שלא מצטיירת על פניו ארשת של געגועים וכמיהה בשעה שמזכירים את שמו של סלים, אופה הכפר במשך 30 שנה. "היתה שם נשמה גדולה כמו הכרס שלו", אומרת העורכת והמשוררת שירי ברוק, ילידת הקיבוץ. "הוא נראה כמו אופה של פעם - עם כרס, סינר ומצנפת טבחים, וללחמים ולעוגיות שלו היה טעם מיוחד. לא רק בגלל שטעם וריח תמיד מועצמים בזיכרון שלנו, אלא כי אכלנו את המאפים הטריים והלא תעשייתיים חמים ישר מהתנור. הוא הסביר פנים לגדולים ולקטנים, אבל היה לו יחס חם מיוחד לילדים, ואני זוכרת אותנו מסתדרים בשורה במאפייה, כדי לקבל את העוגיות של סלים - סלים במלעיל קראנו לו - עוגיות מלבניות פשוטות שהיו להן טעם לימוני נפלא וקצוות משוננים. הוא היה נותן לכל ילד שלוש עוגיות: עוגיית אבא, עוגיית אמא ועוגיית ילד קטנה".
טובה ברוק, אמה של שירי, היא מי שערכה וכתבה את הספר "איילת מבשלת", ספר מתכוני הקיבוץ, שראה אור השנה לרגל חגיגות המאה של הקיבוץ. בפרק המוקדש ללחם ולמאפים (תחת הכותרת הנהדרת "כשהעולם עוד הריח כמו לחם טרי") גוללה את סיפורה של מאפיית הקיבוץ, שהוקמה ב-1923 בצריף פח רעוע, סמוך לחדר האוכל הארעי של אותם ימים. בשנות ה-30 הועתק מקומה למקום משכנו הקבוע של חדר האוכל, כ-50 מטר מהמקום שבו היא שוכנת עד היום, ופרנסיה התקשו למצוא לה עובדים קבועים ("הענף מצוין בזה שכל אשר יוצרים הפלאחים בעזרת האדמה כמובן, מגיע סוף סוף אל חדר מלאכתו של האופה", נכתב ביומן הקיבוץ, "אף על פי כן קשה למצוא במשך השנים אנשים שירצו ללמוד את המקצוע החשוב הזה, ורק קרבת המטבח עם האפשרויות הרבות לקבל מנה מבריאה בלתי ליגלית, מכניסה מתנדבים מזמן לזמן לענף זה").
חיים רוטשילד, שהגיע לקיבוץ ב-1937, נמנה עם עובדיה הקבועים של המאפייה במשך יותר מעשור. רוטשילד, רופא בהכשרתו ונגן צ'לו שוויתר על מקומו בתזמורת הפילהרמונית לטובת נגן אחר שנמלט מאירופה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, כונה "האופה היחף" משום שנהג לאפות בלילות ללא נעליו לרגליו. סלים חייט, שעלה לישראל מבגדד שבעיראק והגיע לאיילת השחר ב–1950, המיר את כלי התופר שהורישו לו אבותיו בסינר אופים וזכה למקום של נצח בלבבות בני הקיבוץ.
שנתיים קודם לכן, בתום מלחמת השחרור, עברה המאפייה למקום משכנה הנוכחי בצל קורתו של מגדל מים יְפה קומה שנבנה בשנות ה-20 על ידי גדוד העבודה. באחד מקירות האבן של המגדל נקבע תנור עצום מידות מבית מלאכתו של משה רוגובסקי, בונה תנורים יפואי כמעט יחיד בדורו, שהתקין תנור דומה גם במאפיית לנדנר הירושלמית (שקמה בשנת 1894). על דלתות הברזל המפויחות של שני התנורים, זה הירושלמי שהיום אופים בו רק לחם קודש לשבת ובן דמותו הקיבוצי שבצפון, נחרת שמו של אומן התנורים המקומי. את הלוע הכביר של תנור הלבנים, שלושה מטרים וחצי עומקו ובכוחו לאצור חום עז במשך למעלה מיממה, מבעירים בעזרת נחשול להבות אש כמה שעות לפני תחילת האפייה.
"התנורים האלה, תנורי לבנים מקצועיים של הקרנת חום מהדפנות, הגיעו לארץ ישראל בשלהי המאה ה-19", אומר חוקר האוכל שמיל הולנד. "העולם נחלק על פי קווי רוחב גיאוגרפיים, לאזורים שבהם אופים לחם שטוח ואזורים שבהם נאפה לחם גבוה, ובחלוקה המסורתית נמצא אזור ארץ ישראל בתחומי הלחם השטוח. מיני לחמים שטוחים, כמו הפיתה המזרח־תיכונית או הלוואש המרכז־אסייתי, אופים בטאבון עצים או על גבי הסאג', תנורים שמצריכים מעט חומרי בעירה ומספקים מכת חום ישירה, ואילו לחמים גבוהים אופים בתנורים שנצבר בהם חום גבוה מאוד במשך פרק זמן ארוך.
"הטמפלרים היו הראשונים שהביאו תנורים כאלה לארץ בעידן הטרום־תעשייתי, ואליהם הצטרפו אופים יהודים מקצועיים שהגיעו מאירופה. המאפייה של משפחת ברמן בירושלים, למשל, שיגשגה בתחילה כשסיפקה לחם בסגנון אירופי לצליינים הרוסים הרבים שפקדו את העיר. עולים יהודים ממזרח אירופה וממערבה חיפשו גם הם לחמים מוכרים מבית, וכך נבנו עוד ועוד תנורים כאלה ברחבי הארץ: בשכונות החדשות שנבנו מחוץ לחומות ערי הקודש, ביישובים חדשים וגם בקיבוצים דוגמת גשר, איילת השחר, שפיים ומפלסים שסיפקו לעצמם את הלחם שאכלו".
תור הזהב של המאפייה השכונתית
מאז מת האופה האהוב סלים ב-1980 עמדה המאפייה של איילת השחר בשיממונה. בקירות מגדל המים נפערו סדקים אימתניים; ארובת התנור, שפעם הפיצה ריח חם ומשכר של לחם טרי, נסתמה; ומלושים ומערוכים נעלמו לבלי שוב; המאפייה של איילת השחר, כמו מאפיות שכונתיות במקומות אחרים, הייתה פעם מרכז החיים החברתיים של הקהילה שבה שכנה. כשגוועו הלהבות שהופחו בתנור הלבנים הישן נעלמו גם החיים שצמחו סביב המוסד המקומי ונותרו בעיקר געגועים לימים עברו, מגולמים בריחו ובטעמו של הלחם הטרי שאפה סלים.
פורנות, כך נקראו פעם בארץ ישראל התנורים הציבוריים שפעלו בימים שבהם לא היה עדיין לחם תעשייתי זמין לכל בחנויות ובשווקים. בעידן הטרום־מודרני, גם לאחר המפכה התעשייתית, היו עדיין תנורים ביתיים פריטים נדירים מחמת הצפיפות ששררה בערים הגדולות (ביישובים כפריים היו תנורים ביתיים נפוצים יותר) ומחירם היקר של חומרי גלם לבעירה. לחם נהגו לאפות אז פעמיים־שלוש בשבוע, ואת כיכרות הבצק הכינו בבית ושלחו למאפייה השכונתית־ציבורית שבה שילמו מעות ספורות או הותירו חלק מהמאפים לאופה בתמורה לשימוש בתנור.
התנור הישן, שמופעל עדיין בכוח להבות מבער ואוגר חום למשך שעות של אפייה, יפעל אחת לשבוע ביום שישי, וכמו בימים עברו יוכלו תושבי האזור להביא אליו מיני בצקים ותבשילים לאפייה תמורת תשלום סמלי שיאפשר את פעילות המקום. בזמן שמחכים לאישורים ביורוקרטיים אחרונים הופעל התנור הישן כבר כמה פעמים לאירועים חד־פעמיים (לחמניות לחגיגות המאה, פיצות לערב הקרנת סרטים וחלות ענק לרגל חגיגות תחילת לימודי התורה של כיתה ב). האפייה בתנור הלבנים הנהדר מרוממת גם את הפשוטים שבמאפים, ופני האופים והאוכלים הוארו בחיוכים זורחים, ממש כמו בימיו של סלים, אחרון האופים הכפריים.
"במסורת היהודית יש למאפיות ולתנורים הציבוריים חשיבות נוספת", אומר הולנד. "בימי שישי, כשגמרו לאפות את החלות לשבת, נהגו להכניס לתנור הלוהט את סירי החמין ואלה נאפו מכוח החום שנאגר בדפנות התנור עד לשבת בבוקר. המסורת הזאת הולידה חיים חברתיים תוססים שהתנהלו סביב המאפיות הקהילתיות, ובמקומות שונים ברחבי העולם גם ביטוי אומנותי - חותָמים דמויי תליונים ועליהם סמלים משפחתיים שנכרכו סביב סירי החרס הזהים כדי להבדיל ביניהם. אני זוכר את עצמי כילד בשנות ה-60 וה-70 בבני ברק, גם לאחר שהמסורת של מאפיות קהילתיות כמעט שעברה מן העולם, צועד למאפייה השכונתית כשבידי סיר לשבת אטום בנייר אלומיניום". בקיבוצים שבהם פעלו תנורים קהילתיים גדולים החליפו עוגות ומאפים ביתיים - כמעט המוצא היחיד למי שביקש לבשל במו ידיו בעידן חדר האוכל הקיבוצי - את מקומם של הסירים לשבת.
לתחושה הזאת, של אחדות קהילתית סביב מדורת התנור, מבקשים משחזרי התנור הישן של איילת השחר לשוב. לפני שלוש שנים החלו שני בני קיבוץ צעירים - נדב ישראלי, מנהל מרכז הצפרות בעמק החולה, ומוש הראל, מנחה תוכניות יזמות ומי שהשיב חיים גם לסנדלריית הקיבוץ - בשיפוץ המאפייה והתנור במו ידיהם. קפה סלים נקראת המאפייה הישנה־חדשה, על שמו של האופה המיתולוגי שחימם את בטנם ואת לבם של התושבים, וכוונת השניים היא להפעיל את התנור כמיזם חברתי־קהילתי ללא מטרות רווח.